בדיחות על עדות

מדינה קטנה יש לנו, רק כמה מיליונים ספורים, ובכל זאת יש בה ריכוז מדהים של אנשים שהגיעו אליה מכל קצוות תבל. כולם באו כדי לחיות סופסוף יחד עם יהודים אחרים בנחת באותה ארץ ועל אותה פיסת אדמה. הם הגיעו כדי להתאחד, בהתאם לחלום בן אלפי השנים, עם אחיהם יהודי התפוצות כולם. ומה התוצאה? מדינה קטנה שעושה רעש של מעצמה, ובתוכה מחולקת לעשרות קבוצות שלכל אחת מאפיין משלה. יש לנו בישראל דתיים וחילוניים, עירונים וקיבוצניקים (או מושבניקים, או כפריים…), ימנים ושמאלנים, ועוד ועוד. אבל יותר מהכל יש פה חלוקה מצחיקה ומטופשת לעדות. ובהתאם יש גם, כמובן, הומור היסטרי שמבוסס על העניין ומתבטא בעיקר במלא בדיחות על עדות.

הדור הוותיק של מי שעלו ארצה עם או אחרי קום המדינה כנראה באמת חש על בשרו את השוני בין מי שבא מארצות אירופה לבין מי שבא ממדינות מזרחיות. היה לאנשים מראה שונה בגלל תלבושות אחרות, ומנהגים שונים שהיו קשורים לאלפי סיבות ונסיבות, יחסים שונים בתוך המשפחה, ואפילו דרך אחרת לשמר את היהדות. וכל זה בעיקר למראית עין ומבלי להעמיק להתבונן, שהרי כולנו בני אדם ואת כל בני האדם מאחדים אירועי חיים ורגשות דומים מאוד.

ובכל זאת הייתה שונות, וכמו תמיד כשמתמודדים עם שונות יש מבוכה וככה צצות להן שפע בדיחות כדי להתמודד עם הקשים באמצעות חיוכים מאוד רחבים. רק מוזר שבדור הזה – שכולנו כבר מזמן "התערבבנו" בו והפכנו בעיקר למזוהים עם דבר אחד – עם ישראל – כולנו עדיין כל כך אוהבים בדיחות על עדות וממשיכים לספר אותן בכזו דבקות במטרה. הרי הפרסי הוא כבר לא ממש מוכר השטיחים הפרסיים שעובר מבית לבית, המרוקאי מזמן כבר פחות קשור לסכין ויותר לקוצים של הצבר, הפולנייה כבר לא ממש רוצה לצבוע בבז' את התקרה כשהיא מקיימת יחסי מין, והעיראקי של היום לא בטוח שיודע בכלל איפה בגדד. ורק הבדיחות חיות וקיימות וממלאות את חיינו בהרבה סטריאוטיפים שלא קשורים למציאות אבל גם במלא צחוקים.

אז יאללה – בואו לא נהיה כל כך רציניים ונצטרף לחגיגה של בדיחות על עדות שבעיקר אפשר כיום להתרפק איתן על קיבוץ הגלויות של ישראל ולזכור כמה שוני היה בינינו, מבחינת הרגלים ותרבות, כשהגענו לכאן, וכמה כיום כבר כולנו פשוט סתם ישראלים שגונבים מגבות במלונות.