בדיחות על פרסים

יש לנו, היהודים, היסטוריה וותיקה ביחסינו המורכבים עם פרס. מצד אחד המלך כורש, שכבר בשנת 500 לפני הספירה, היה זה שאפשר לגולי בבל לשוב לציון ולבנות מחדש את בית המקדש בירושלים. אנחנו מכירים את הסיפור הזה בשם "הצהרת כורש". גם אחשוורוש המלך התאהב באסתר המלכה השווה וזרק את ושתי אשתו המעפנה מכל המדרגות לטובת היהודיה היפה. בעידן הנוכחי לא ממש בטוח שביבי, שמוטרד מאוד מה"איום האיראני", יסכים שבדיחות על פרסים ממש משעשעות. כי פרס זה בעצם איראן, ועל עניינים שקשורים לאיראן אנחנו לא ממש נוהגים לצחוק. ובכל זאת בדיחות על פרסים הן אגף מכובד (וממש ממש הורס מצחוק) של הבדיחות על העדות, ואני בטוח שתסכימו איתי ברגע שתזכרו בכמה מהן –

איך משגעים פרסי? מכניסים אותו לחדר עגול ואומרים לו שיש שקל בפינה.

מה הנס בפורים? שאת המשתה ערך פרסי.

פרסי אחד מגיע לרופא שיניים. "דוקטור כמה עולה לעקור שן בינה?" הוא שואל. רופא השיניים: "300 שקלים". הפרסי: "אפשר קצת יותר זול?" הרופא: "טוב, בלי הרדמה זה רק 200". הפרסי: "אפשר להוריד עוד קצת?" הרופא: "תראה, עם פטיש זה רק 100 שקל". פרסי: "נו, פחות!". הרופא: "אם המנקה עוקרת זה רק 20 שקל". הפרסי: "טוב מאוד, תקבע בבקשה תור לאשתי".

למה צוחקים על הפרסים בעצם? כי אומרים שהם קמצנים. אבל היי, גם רומנים נחשבים לקמצנים ותימני בכלל לא יקנה כוס סודה! אז זה לא זה כנראה. אם כך אולי זה המבטא ההורס שלהם, עם החיתוך המוזר של המלים, שחובה לאמץ כשמספרים בדיחות על פרסים שבהן יש קטעים שפרסים מדברים. בלי המבטא זה פשוט לא זה!

ואי אפשר לעסוק בבדיחות על פרסים בלי לציין את יוסף שילוח ז"ל, שהביא אלינו את הדמויות האגדיות – פארוק, סמ"ר שמש, סלבדור, בן נעים ועוד. גם ילדים קטנים מכירים את הדמויות המיתולוגיות של שילוח עם דמות הפרסי הציורי שיצר, שהיה פשוט קורע מצחוק.

אאאז אתה להגיד שלא סריך לסחוק על פארסים, כן? אתה להגיד סריך לסחוק איתם!